זוהי השאלה שכיסתה בשבועיים האחרונים את כותרות מדורי הפנאי בעיתונים המובילים. הכאוס התחיל כאשר מספר רב של אמנים, שחקנים, אישי תרבות וידוענים נוספים טענו כי לא יסכימו להופיע באריאל כיוון שמדובר כאמור בהתנחלות שעל פי החוק הבינלאומי מוגדרת שטח כבוש.
מיד קמו בקול צעקה המתנגדים וטענו כי מדובר באמירה פופוליסטית וכי האמנים, שחלק משכרם מגיע מאת הממשלה הישר לתיאטראות חייבים להופיע בכל מקום בו מבקשים מהם להופיע. מיד אחר כך עלתה הסוגיה האם יש לאפשר לאנשי התרבות להמשיך ולקבל שכר במידה ואכן לא יסכימו להופיע. שרת התרבות לימור לבנת טענה שכרם יקוזז או יוקפא.
אנשי השמאל טענו מנגד כי לא ניתן להעניש את השחקנים בגלל סירובם להופיע במקום מסוים וחלקם אמרו ששרת החינוך הייתה צריכה לפעול בעדינות יתרה בנושא ולא להרחיב את הפער ואת המחלוקת. חלקם אמרו עוד כי קיבלנו שרת תרבות לא מעורבת, לא יעילה שאינה פועלת בצורה נכונה.
ארגוני השחקנים מצידם מיהרו שלא לתפוס צד מסוים. כולם זכרו את ההצגה של פעילי הימין בן גביר וחבריו שהגיעו לתל אביב והקימו קול רעש במחזה אוי אלוהים של ענת גוב, מי שהובילה חלק בחרם על אריאל וחתמה באופן אישי על סירובה להופיע במקום.
ההקשר שבין שרת התרבות לנושא אמרו שחקנים חייה להיות ישיר והאשימו את לבנת "בשבירת הכלים" לא חשוב מה דעותיה, סיפרו בראיונות לכלי התקשורת, היא הייתה חייבת לקחת את הנושא ביתר עדינות ולנסות לפתור, במקום זה היא יצאה בהצהרות מיותרות שלא הועילו אלא רק העמיקו את הבעיה. האם שרה האחראית על תרבות או ספורט הייתה צריכה להיות עדינה יותר או שמא מדובר בסיפן של שמאת, כך או כך כולנו לקחנו ללב את הפרשה שהשפיעה על הבריאות הנפשית והתרבותית של המדינה שלנו.
